<h1>ספר הבתים הלכ' ברכות שער שישי ס"ז</h1>
<h2>דף מה:</h2>
שלשה שאכלו אחד מפסיק לשנים ושנים אין מפסיקין לאחד. באר הר"ש אם גמרו השנים סעודתם ורוצים לזמן, דרך ארץ הוא שיהא האחד מפסיק סעודה עד שיזמנו עד הזן שזה הוא ברכת זמון, וחוזר וגומר סעודתו. אבל השנים אין עליהם להפסיק בשביל היחיד עד שיגמרו אם אינם רוצים לעשות לפנים משורת הדין. וכן פסק הרב בעל השלמה וכתב שנהגו להפסיק עד נברך וחוזר ואוכל בלא המוציא ובלא נטילת ידים. והראב"ד כתב שצריך להפסיק בכל הברכה, ואינו אוכל אלא אם כן נוטל ידיו ובוצע בתחלה, לפי שכבר נתחייב בזמון ועל כרחו הפסיק אכילתו בברכת המזון, שאי אפשר לאכול ולברך כאחד, ואיך יתכן לאכול באמצע הברכה. ועוד כתב הרב שמזמנין עליו אע"פ שבדעתו לאכול עוד, אבל הוא צריך להפסיק כדי שיצא עמהם ידי זמון שכבר נתחייב בו, וכיון שהפסיק יצא ידי ברכה למפרע וצריך ליטול ידיו ולבצוע אם ירצה לאכול עוד. אבל השנים אין מפסיקין לאחד וגם הוא אינו רשאי להפרד מהם שהרי הם חייבין בזמון. וכן כתב רבנו חננאל. והרב ר' אשר מלוניל כתב אחד מפסיק לשנים שאין צריך להמתין אותם עד שיאכלו אלא יברך לעצמו ויצא. ודברי הראב"ד עיקר. והר"ם לא הביא זה הפסק בענין זימון, אלא בענין שנים ממתינין זה לזה בקערה. ולא נתברר לי.
